Categories
ניהול אסטרטגי

לטוב ולרע – רובין הוד (העסקי) מת

פעם קראתי ספר שנקרא "אם תפגוש את הבודהה בדרך, הרוג אותו". אני נאלץ להוסיף לרשימת החיסול את רובין הוד האהוב והזכור לטוב ולפני שאקים לעצמי שונאים, הרשו לי להסביר למה. השבוע (11/6/20) התפרסם מאמר מאמר במוסף כלכליסט שהכותרת שלו נפתחת ב- "שעת הזאבים" וכותרת המשנה ב- "הכרישים מריחים דם". אם לא הייתם חזקים בספרות זה בסדר, אני אגלה לכם שהכותב/ת מחלק את העולם לרע וטוב. אחרי שזרע את הנחת היסוד הסמויה שלו, הוא כבר מתאר תמונה יותר מאוזנת על העסקים שקורסים ועל מתווכים וקרנות שמוכנים לקנות בזול ולהשמיש את העסקים. כן להשמיש. הם בלתי שמישים במצבת הנוכחי, לרוב בשל בעיית מזומנים ומישהו מוכן לקנות אותם בזול, להשקיע ולהחזיר את החיים לעסק ואת הפרנסה לעובדיו.

איפה ה- catch?
בעיני הכותב זה טמון בכך שהקונה רוצה להרוויח מהעסקה ולא מוכן לקנות את העסק במחירים שלפני הקורונה. הבנק מצידו לא מוכן להלוות ולכן אין ברירה אלא להעביר את העסק לידי ה"טורף". אותו טורף במרכאות צבר לעצמו מזומנים ליום שבו תיפול לידיו הזדמנות עסקית שיוכל לממש בצעד מהיר ונחוש וכך למנף את עצמו באמצעות הזדמנות במקום באמצעות הלוואה מהבנק. המזומנים שיושבים לו בצד ללא מעש הם הלוואה לעצמו שהוא הולך לממש עכשיו. "על הדרך" הוא הולך למנוע מהבעלים הנוכחיים נפילה גדולה הרבה יותר ולמנוע מהעובדים להיפלט כולם אל שוק העבודה.

אז אולי הוא בעצם כן רובין הוד? והבנק שלא מוכן לאסוף אליו את כל הסיכונים הנמצאים בשוק במשבר- הוא הרשע האמיתי! לא.
אם הבנק היה עושה את זה הוא היה הטיפש האמיתי. הרי נפילה של עסק לחדלות פרעון תמיט על הבנק הפסד גדול בהרבה מהרווח שיפיק מכל הלוואה שהוחזרה בהצלחה. התוחלת היא הפסד, כלומר במספרים הגדולים הבנקים יפסידו ולכן גם הבנק הוא לא הרשע.

אז מי כן?
ולמה אנחנו צריכים רשע?
אין רשע אבל יש טרגדיה ואנחנו לא יכולים לקבל אותה ללא רשע.
הנפש מתקשה לשקוט עם שד כמו המשבר הכלכלי שבא בעקבות הקורונה ובעיקר עם עצם העניין שיש שד ואין בקבוק להשיב אותו אליו.
רק אם נתבגר ונבין שיש עצב ויש טרגדיה שאין להם אשם, נוכל לקום מהאפר ולפרוש כנפיים.

לכן לילדים שלי לא מסרתי את רובין הוד אלא את פו הדב וכשבגרו מספיק, מסרתי גם את עוף החול.